לפני עשרים וחמש שנה הלכנו כולנו לקולנוע עם אריאל הורוביץ והתאהבנו בשחקנית. מאז הספיק הורוביץ למצב את עצמו כאחד היוצרים הישראלים המקוריים והפוריים עם שמונה אלבומי סולו (ורומן אחד) לצד שירים שכתב לאחרים ושהפכו לקלאסיקות.

ב 1998 הוא היה שם עם המנון מחאת המילואימניקים “סיגל נחמיאס” ועם השיר המושמע ביותר ברדיו באותה שנה “יאללה ביי”.  ב 2000 הוא כתב והלחין לנו את שיר השנה “האהבה מתה”, שביצעה אשתו הזמרת תמר גלעדי וב 2001 התאהבנו יחד איתו ב“רנה”.

בתקופת ההתנתקות, כשהוויכוח בינינו התלהט הוא שתל “קוקוס” באלבומה של חווה אלברשטיין כדי שנרגע בצל.   כבר בעופרת יצוקה הוא הרגיש שהמילואימניקים הם “רקפות בין הסלעים”  ובצוק איתן הוא הלך עם “עשרים אלף איש” אחרי ארונו של החייל הבודד שון כרמלי.

מאחורי צליל הרוק האופייני לדורו וההומור הציני שלו, מחביא הורוביץ את העובדה שהוא קודם כל ממשיך דרכה של אימו נעמי שמר –  וכשהוא עוצר לרגע ומסכם מעל לשנות דור של יצירה, מתגלה בפנינו משורר ארץ ישראלי בן זמננו, ששר את הסיפור שלנו.

אריאל הורוביץ: שירה, קלידים ובס

איסר טננבאום: תופים

אור אדרי: בס, גיטרה קלאסית, קלידים וקולות

נילי פינק: גיטרה וקולות

קרדיט צילום: דניאל אהרוני

משך זמן המופע: 70 דק׳